"ויקח משה את כסף הפִדְיוֹם" (ג, מט)

הגאון הצדיק ר' מרדכי מנשכיז ע"ה אמר: כי מפסוק זה רמז לענין המקובל בעולם "שסעודת פדיון הבן עולה כמו פ"ד תעניות", כי בכל מקום כתיב כסף הפְדוּיִם וכאן נאמר 'הפדיום' היינו פד יום.

ובספר שדי חמד לרבנו חזקיה מדיני כתב (במערכת ס אות נד) בהיותי בעיר הקודש בירושלים ת"ו בשנת תרט"ן, הזמינו אותי לפדיון הבן ולא הלכתי, ואמרו לי שיש בספרים שסעודת פדיון הבן עולה במקום פ"ד תעניות, ואני לא הייתי יודע דבר זה. שוב ראיתי בשו"ת הד"ר בסימן ט"ל דף ס"ה סוף עמוד א´ שכתב שהעולם אומרים שסעודת פדיון הבן עולה במקום פ"ד תעניות כמנין אחה"ע כמו שמתענים בימי השובבי"ם עד כאן לשונו. ונראה שאין מקור לדבר הזה רק שיחה נאה בפי הבריות.

וכתבו אחרוני זמננו בכמה מקומות שדבר שהוחזק בעולם, יש דברים בגו (וכמ"ש בירושלמי תרומות פ"ח ה"ה): "צריכין למיחש למאי דברייתא חוששין". ובתשובת הרשב"א (סימן ט) כתב, "כל דבר שיש לו קבלה ביד זקנים וזקנות לא נסתר קבלתם" וכו'. ובשו"ת הלק"ט (הלכות קטנות סימן ט) למהר"י חאגיז כתב: וזה כלל גדול וכו' כי פשוט הוא אשר באהבת ה' את עמו ישראל יסיר מכשול מדרכיהם, ולא יטו כל העולם אחר היחיד אילו סברתו דחויה. עכ"ל. א"כ כיון שמסורת היא – בודאי אמת הוא. וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים.

וכתב הגאון הגדול ר' יהושע מאמאן שליט"א בשו"ת עמק יהושע ח"ג (חיו"ד סימן יח) ראה ראיתי בספר דברי שמואל לגאון הרב שמואל עמאר זצ"ל, מרבני מרוקו בדף ב' עמוד ב´ וזו לשונו: העיד לי החכם הרב דוד אדרעי שד"ר מעיר הקודש צפת תובב"א, ששמע מהרב המקובל הרב שמואל העליר זצ"ל, שקיבל מרבו המקובל הרב אברהם ביר זצ"ל שקיבל מרבו ורבו מרבו, עד הרב הגדול והקדוש האר"י החי זיע"א, שהנמצא בבית הפדיון בשעת הפדיון כאילו התענה פד' תעניות, ובפרט בימי השובבי"ם יש תיקון גדול לכל הנמצא בבית, עד כאן שמעתי… ופשוט וברור שאם הרב שדי חמד זצ"ל היה שומע שמועה טובה כזו, היה מברך הטוב והמטיב .

וזכורני כששאלתי את מורנו מאור ישראל רבי עובדיה יוסף זצוק"ל לגבי סעודת פדיון הבן האם עולה לפד' תעניות ענה בזה הלשון "נכון שהשדי חמד כתב שאין מקור לזה, אבל לי יש מקור ואמר לי את המקור (אולם לצערי הרב שכחתי אותו והוא רחום יכפר עוון) אבל הוסיף שבודאי שעה אחת של לימוד תורה שווה יותר מפד' תעניות.

"אולם" זאת למודעי: כי כשם שבתענית אכילה– אין מועילה לחוטא בלעדי "תשובה", כך גם בסעודת פדיון הבן, יהרהר בתשובה ויקבל על עצמו ללכת בדרכים טובות ויהיה סור מרע ועשה טוב. ואז אכילתו תעלה ויחשב לו לפד' תעניות ותהא כפרתו.

"איש איש על עבודתו ואל משאו" (ד' יט')

כתוב בספר החינוך (מצוה שפט) על פסוק זה שלא יתעסקו הלויים בעבודת הכהנים, ולא הכהנים בעסק הלויים, אלא כל אחד יעשה מלאכתו המיוחדת לו, ע"כ. ומצאנו במסכת ערכין (יא 🙂 מעשה בר' יהושע בר׳ חנניה שהלך לסייע בהגפת דלתות אצל ר' יוחנן בן גודגדא, אמר לו בני חזור לאחוריך שכבר אתה מתחייב בנפשך שאתה מן המשוררים ולא מן המשוערים", ומתבקשת השאלה מדוע? מה הבעיה?

בעיר בריסק היה אדם עשיר גדול, אולם קפץ את ידו לשוועת אחיו העניים, וגבאי הצדקה לא נתייאשו פנו לרבם הגאון בעל "הבית הלוי" שיוכיח את אותו עשיר כי רבים משוועים לעזרה, ובודאי תרומתו תושיעם, אולם ידע הגאון כי כשם שמצוה לומר דברים הנשמעים כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע, אולם המתין לשעת כושר, וזו נקלעה לפניו בליל יום הכיפורים, לאחר התפילה כשרוב המתפללים פנו לביתם נשארו כמה תלמידי חכמים לליל שימורים של לימוד תורה עד הבוקר, אותם למדנים רגילים היו בלימודים מעין אלו כדי שלמחרת יהיו עירניים בתפילה, בין הנשארים נשאר מיודענו העשיר, פנה אליו הרב: כלום רגיל אתה בנדודי שינה? השיב בשלילה אך ענה אמר שמורא יום הדין עליו.

שאל אותו הרב: הרי הינך בקי בעניני העולם, אם כן אמור לי מה דינו של חייל שערק לאוייב? חייב הוא לעמוד בפני כיתת יורים. המשיך הרב: ואם לא ערק אלא רק עבר על דעת עצמו מגדוד לגדוד? גם זו עריקה ובשעת מלחמה דינו מוות, כי לא יתכן שכל חייל יבחר לעצמו גדוד כראות עיניו. מעניין, אמר לו הרב, אתה יודע למה שאלתי אותך? הן מחר יום הדין וכולנו עומדים למשפט, וכולנו רוצים להמתיק את הדין, ובשמים העניקו לנו את הדרכים לכך, לתלמידי חכמים העניקו כוחות של לימוד עצומים וכושר ריכוז ועירנות, הם לומדים כל הלילה ומחר הם יהיו ערניים ומרוכזים בתפילה, לך נתנו עושר כדי להיטיב עם העניים ולהרבות במעשה צדקה וחסד, מחר יפתחו את פנקסך ויבדקו את מעשיך ומה ימצאו שערקת מגדוד לגדוד, במקום להרבות צדקה נשארת ללמוד כל הלילה, שמע לקולי אם רצונך לזכות במשפט קבל על עצמך עכשיו לפתוח את ידך לצורכי צדקה וחסד ועלה לביתך לישון. כך גם בחיי היום יום כל אחד יעשה את תפקידו. וכלל זה נלמד מפרשתנו, בכל דרכינו תמיד "איש איש על עבודתו ואל משאו".